גם מאות שנים אחרי מותו, ויליאם שייקספיר עדיין מורגש בכל צעד שלנו

461 שנה צוינו אתמול (רביעי), 23 באפריל, להולדתו ו-409 שנים למותו של ויליאם שייקספיר – מחזאי, משורר, שחקן, וכנראה גם האדם שהותיר את החותם העמוק ביותר על הדרמה המערבית. עשרות המחזות שכתב הפכו מאז לאבני דרך של התרבות: בתיאטרון, בספרות, בקולנוע ובשפה עצמה; ולמקור אינסופי לציטוטים, עיבודים ופרשנויות.

אבל שייקספיר לא זכור בזכות ההילה שסביבו – אלא בזכות התכנים עצמם. גם כיום, מאות שנים אחרי שנכתבו, המחזות שלו מצליחים להחזיק קהל. אולי כי הם לא מציגים תיאור של תקופה, אלא מפת רגשות אנושית שעדיין פועלת לפי אותם חוקים? כדי להבין את העוצמה הזו, לא צריך להכיר את כל הרפרטואר שלו. מספיק להסתכל בשלוש מהטרגדיות הגדולות שכתב - כל אחת מהן עוסקת בפחד אחר, בשאלה אחרת, ובצורה אחרת של אובדן.

"רומיאו ויוליה", כנראה המחזה המפורסם ביותר של המחזאי האנגלי, ולרבים גם שער הכניסה לעולם שלו. רומיאו ויוליה, שני צעירים מעולמות יריבים, מתאהבים אך נלכדים בתוך מציאות של עוינות עתיקת יומין, מוסכמות נוקשות ומבוגרים שמסרבים לראות את התמונה השלמה. מאחורי הדרמה הרומנטית מסתתרת ביקורת חדה על חברה שמעדיפה להחזיק בפחדים ישנים מאשר לאפשר תקווה חדשה. כמו רבים ממחזותיו, גם כאן שייקספיר משתמש ברגש כדי לחדד דווקא את השכל: זהו לא שיר אהבה, אלא כתב אישום נגד עולם שמסרב להתגמש.

מבט שונה לגמרי על חוסר היכולת לפעול בזמן ובאופן הנכון מופיע ב"המלט" – מחזה שבמרכזו לא אהבה אלא היסוס, לא תשוקה אלא ספק; המלט, נסיך דני ששב לביתו לאחר מות אביו, מגלה שאימו נישאה לדודו – שהפך למלך. מפגש עם רוח אביו המנוח מטלטל את עולמו ומטיל עליו שליחות של נקמה, אך המלט אינו גיבור אופייני. הוא חוקר, מטיל ספק, בודק את עצמו ואת הסובבים אותו, ובוחן את העולם סביבו כזירה של תעתועים. שייקספיר בונה ביצירה הזו דיוקן נדיר של אדם שמבין את עומק המציאות – ובדיוק משום כך, מתקשה לבחור בה. "להיות או לא להיות" הוא לא סתם משפט פתיחה למונולוג – אלא צומת קיומי שממנו נגזר כל המחזה. שייקספיר יצר כאן דמות שנלחמת לא בעולם החיצוני, אלא בעצמה. זו טרגדיה של אדם שמבין את המצב עד הסוף – ובדיוק בגלל זה לא מצליח לפעול.

ואילו ב"המלך ליר", שייקספיר לוקח את ההחלטה הפזיזה כנקודת מוצא – ומראה מה קורה כשכוח, משפחה ואמון מתפרקים דווקא כשהם נדרשים ביותר. ליר, שליט מזדקן, מחליט לוותר על כתרו ולחלק את הממלכה בין שלוש בנותיו, בהתאם למידת האהבה שהן מוכנות להצהיר כלפיו. שתי הבנות שמרמות אותו במילים ריקות, זוכות בכל. הבת הצעירה, שמסרבת לשחק את המשחק, נשלחת לגלות. ההחלטה הפזיזה מובילה לקריסת הסדר המשפחתי והמדיני כאחד, וליר עצמו, שביקש לנוח בצל סמכותו, מוצא את עצמו חסר בית, חסר אמון וחסר שליטה. זהו אחד המחזות האפלים והכואבים ביותר של שייקספיר. ליר אינו רק מלך שמאבד את השלטון – הוא גם אב שמאבד את אחיזתו במציאות, בסמכותו, ובאהבת ילדיו. בתוך עולם שמתפורר, שייקספיר שואל שאלות כואבות על זקנה, כבוד ומשפחה - ומשאיר את הקהל מול דמות אנושית וחסרת הגנה, שמבינה מאוחר מדי מה באמת חשוב.

לצד הטרגדיות הגדולות האלה, שייקספיר כתב שורה של מחזות נוספים שהעמיקו את הפרשנות שלו לחיים. "מקבת" מתאר כיצד חייל נאמן הופך לרוצח מתוך תשוקה גוברת לעוצמה. מרגע שנאמר לו שהוא עתיד למלוך, הוא מאבד כל רסן – לא בגלל נבואה, אלא בגלל היכולת שלו לדמיין את עצמו במקום גבוה יותר. זהו מחזה על רדיפת שליטה שמוחקת כל מוסר, וגוררת אחריה שרשרת של הזיות, דם ואימה. ב"אותלו" הוא מפרק את מנגנוני האמון והקנאה – דרך סיפורו של מפקד צבאי שמופל לא בגלל חולשה, אלא בגלל היסוס עמוק בזהותו.

המחזות הקומיים שלו, דוגמת "כטוב בעיניכם" או "חלום ליל קיץ", אולי קלילים יותר בטון שלהם – אך אין זה אומר שהם נטולי עומק. הם עוסקים בתחפושות מגדריות, תשוקות משתנות, חוסר יציבות של רגשות – ובעיקר בבלבול שהאהבה זורעת, גם כשהיא עטופה בפנטזיה. שייקספיר לא מציע תשובות חד-משמעיות, אלא מצייר את החיים כמרחב שבו כל רגש יכול להתהפך – וכל אמת יכולה להיות הצגה.

שייקספיר לא כתב מניפסטים ולא ניסח תיאוריות – הוא כתב דמויות. את אלה שמתחרטים מהר מדי, פועלים מאוחר מדי, מתאהבים מהר מדי או מאבדים שליטה בדיוק כשאסור. העולם אולי השתנה במאות השנים שחלפו מאז לכתו – אבל הדמויות שלו נשארו איתנו. לא כי הן מיתולוגיות, אלא בדיוק כי הן לא: הן שבריריות, הפכפכות, אנושיות מדי. אולי זו הסיבה שב-461 השנים האחרונות הוא לא נעלם לשום ארכיון – כי מתחת לשפה, למלוכה, לאבירים ולרוחות, הוא תמיד עסק בדבר הבסיסי ביותר: בני אדם.