ביפן אסור לקנח את האף, באיטליה אל תגידו "לא תודה": כללי הנימוס הכי מוזרים בעולם

נימוסים הם לא רק כללים של התנהגות – הם מפה תרבותית. מה שנחשב למנומס במקום אחד, יכול להיחשב כגסות רוח במקום אחר. לדעת להבחין בניואנסים האלה – זה לא רק למנוע מבוכה, זה לדעת לראות את העולם דרך העיניים של האחר.

יפן – ניגוב אף בפומבי הוא טאבו

ביפן, תרבות האיפוק והשליטה העצמית משתקפת גם בנורמות החברתיות הקטנות ביותר. אחד מהכללים הנוקשים ביותר, מבחינת נימוס, הוא להימנע מניגוב אף בפומבי. פעולה שנחשבת תמימה במערב – לשלוף טישו ולנקות את האף – נתפסת ביפן כהפרעה בוטה לזולת, כמעט כמו ללעוס בפה פתוח או להרים את הקול ברחוב. בעת מחלה או הצטננות, היפנים יעדיפו להסתובב עם מסכה רפואית – לא כי הם פוחדים להידבק, אלא כדי להימנע מלהדביק ולהטריד אחרים.

האידאל היפני מעריך את השקט, הסדר והאסתטיקה, ולכן כל פעולה גופנית שקשורה בהפרשה, ריח או רעש נתפסת כלא־מכובדת. אם נאלצים לנשוף את האף, נהוג ללכת לשירותים או לפינה מבודדת. מעניין לציין שבעוד התעטשות נחשבת לסבירה יותר, רבים אף מבקשים סליחה אחרי שהתעטשו – אף על פי שמדובר ברפלקס לא רצוני.

לכתבות נוספות

• עצם בריח ב-90 דולר: בעלת עסק נעצרה לאחר שניסתה למכור עצמות אדם
• קנס בדרך לחופה: שוטרי תנועה עיכבו כלה בשל נהיגה במהירות מופרזת
• מדענים מאוניברסיטת קיימברידג': מצאנו סימנים חזקים לקיומם של חיים מחוץ למערכת השמש

סין – גרעפס הוא מחמאה קולנית

בסין, השולחן הוא לב־ליבה של האינטראקציה החברתית, ואכילה נמרצת – כולל רעשים – לא רק שאינה גסה, אלא נחשבת למחמאה אמיתית לשף או למארח. גרעפס חזק בסוף הארוחה נתפס כדרך להגיד: "נהניתי, שבעתי, תודה". בניגוד לארוחות האירופיות השקטות והמאופקות, הסעודות הסיניות הן קולניות, מלאות חיות ולעיתים אף כאוטיות – וזה לגמרי מקובל.

המקור לתפיסה הזו נעוץ בחשיבות הרבה שמייחסת התרבות הסינית לאירוח ולנדיבות. אוכל הוא ביטוי לאהבה, ואם אתה מתבייש לאכול או נמנע מהבעת שביעות רצון – אתה עלול להיחשב כבלתי מרוצה או כפוגע במארח. מסעדות מסורתיות רבות אף מעודדות מציצה של מרקים ואטריות. נכון שבערים בעלות אופי מערבי יותר הכללים התרככו, אך בבתים סיניים רבים הכלל הזה עדיין חי ובועט.

רוסיה – אל תלחץ יד בכניסה לבית

ברוסיה, לחיצת יד בכניסה לבית – ממש על סף הדלת – נחשבת לדבר לא מנומס ואף מביא מזל רע, לפי האמונה הרווחת. הרעיון טמון בכך שהסף הוא נקודת מעבר רגיש בין הפנים לחוץ, בין מרחב פרטי לציבורי, ובין טוב לרע. לכן, כל אינטראקציה רשמית, כולל לחיצת ידיים או העברת כסף וחפצים, אמורה להיעשות לאחר שהאדם נכנס פיזית לבית.

האמונה הזו מושרשת עמוק בפולקלור הרוסי, וממשיכה להתקיים גם בעידן המודרני. היא אינה מבוססת על דת, אלא על מנהגים עתיקים שמייחסים למרחב הביתי משמעות רוחנית. גם אנשים חילוניים לגמרי עשויים להירתע מלחיצת יד בפתח הדלת. אם תרצו להפגין נימוס, פשוט המתינו רגע, היכנסו פנימה – ורק אז הושיטו את היד.

צרפת – אל תשאל מה יש בצלחת

הצרפתים מתייחסים לאוכל ברצינות כמעט דתית. שפים, גם במסעדות קטנות, רואים בעצמם אמנים – וכל שינוי או שאלה מיותרת על מרכיבי המנה עלול להתפרש כהבעת אי־אמון או כפגיעה בגאווה המקצועית שלהם. כך שאם אתם אלרגיים למשהו, כדאי להודיע מראש, אבל אם אתם פשוט "לא אוהבים מרקמים מוזרים" – עדיף פשוט לשתוק ולטעום.

הנימוס הצרפתי סביב שולחן האוכל כולל גם חוקים נוספים: לא לבקש רטבים נוספים, לא להחזיק את הסכו"ם כמו עט, ולא לדבר יותר מדי על מה שאתם אוכלים – תנו לאוכל לדבר בעד עצמו.

פינלנד – שתיקה מדברת

אחת מהתכונות הבולטות ביותר של התרבות הפינית היא הערכת השתיקה. בניגוד לתפיסה המערבית שבה שתיקה עלולה להיות מביכה, בפינלנד היא מסמלת כבוד, הקשבה וביטחון עצמי. שיחה מיותרת, בעיקר עם זרים, עלולה להיחשב כפלישה למרחב האישי – גם אם הכוונה הייתה טובה.

בפועל, זה אומר שלא רק שלא כדאי להתחיל שיחות עם נהג מונית או שותף לשולחן באוטובוס – אלא שלפעמים גם חברים קרובים יישבו יחד מבלי לדבר. עבור הפינים, נימוס אמיתי הוא לא למלא את החלל, אלא לתת לו להיות. זה לא קור, זו פשוט צורת תקשורת אחרת.

איטליה – לסרב לתוספת? חוסר כבוד

באיטליה, אוכל הוא הרבה יותר מצורך פיזי – הוא הדרך המרכזית להביע אהבה, שייכות, נדיבות. כשמארח מציע לך מנה שנייה (או שלישית), הוא לא שואל אם אתה רעב – הוא שואל אם אתה מרגיש רצוי, אם אתה נהנה, אם אתה חלק מהמשפחה. לסרב לתוספת, גם אם מנומסות, עלול להתפרש כחוסר שביעות רצון, או גרוע מכך – כביקורת על הבישול.

הפתרון הנפוץ הוא לומר כן בנימוס – גם אם אין מקום – ולטעום מעט, מתוך כבוד. גם ההפך יכול להיות בעייתי: אם סיימתם הכול ולא השארתם כלום, זה עלול להיתפס כרעב מוגזם או כחוסר טאקט.

 

תאילנד – אל תיגע בראש ואל תצביע עם הרגל

בתרבות התאילנדית, המושפעת עמוקות מהבודהיזם, הגוף האנושי מדורג לפי קדושה – והראש ניצב בראש הסולם, תרתי משמע. הוא נחשב למשכן הרוח, ולכן אסור לגעת בו, גם לא מתוך חיבה. אפילו נגיעה בראש של ילד קטן יכולה לעורר תגובה נעלבת או מבולבלת מצד המקומיים.

גם הרגליים נתפסות כ"נחותות" – לא רק פיזית, אלא גם רוחנית. להצביע על אדם או חפץ עם כף הרגל זו עבירה חמורה על כללי הנימוס. במקדשים נהוג לשבת כאשר הרגליים מופנות לאחור ולא כלפי פסל בודהה.

קנדה – סליחה היא דרך חיים

בקנדה, המילה "Sorry" כל כך נפוצה עד שהיא הפכה לבדיחה לאומית. היא נאמרת כמעט בכל אינטראקציה – כשנתקלים באדם ברחוב, כשמבקשים לעבור, אפילו כשאדם אחר פוגע בך. המנגנון הזה נטוע עמוק בתרבות הקנדית, שמקדשת הרמוניה, נימוס ואיפוק.

למעשה, ההתנצלות הפכה לכל כך נפוצה, שב־2009 נחקק באונטריו "חוק הסליחה", שקובע שהתנצלות אינה מהווה הודאה באשמה בבית משפט. זהו מעין ביטוח חברתי, שמאפשר לקנדים להמשיך להתנצל בלי לחשוש מהשלכות משפטיות. ובמובן מסוים, זה כל הסיפור הקנדי – היכולת לרכך כל חיכוך במילה אחת פשוטה.

ישראל – אל תיקח את זה אישי

גם אנחנו לא חפים מכללים מוזרים משלנו. בישראל, הנימוס מקבל צורה ייחודית: לא מרוחקת, לא שקטה, לעיתים אפילו חודרנית – אבל עם הרבה כוונה טובה. לשאול אדם זר "מה אתה מרוויח?" או להעיר למישהו "נראית עייף" לא נתפס כאן כחוצפה – אלא כסוג של פתיחות אותנטית.

הנימוס הישראלי דורש להשתתף, לדבר, להחמיא בקול רם – ובעיקר לא להיעלב מכלום. זו לא אותה שפה של נימוס כמו בשאר העולם, אבל הכוונה - בסופו של דבר - היא כמובן חיובית.