גן עדן על הנייר, גיהינום במציאות: הצד האפל של לאס וגאס

"סימפתיה? לא בשבילי. אין רחמים לפריק נפשע שכמוני בלאס וגאס. המקום הזה הוא כמו הצבא: מוסר הכרישים שולט פה – תאכל את החלש. בחברה סגורה שבה כולם אשמים, הפשע היחידי הוא להיתפס. בעולם של גנבים, החטא היחידי הוא הטיפשות".

את המילים הפואטיות והמסתוריות האלו כתב הסופר האקצנטרי האנטר ס. תומפסון בספרו "פחד ותיעוב בלאס וגאס" (או בשמו המלא:” Fear and Loathing in Las Vegas: A Savage Journey to the Heart of the American Dream") - שיחד עם העיבוד הקולנועי של טרי גיליאם באותו השם מ-1998 – הפך לאחת מהיצירות הידועות ביותר על מי שכונתה במרוצת השנים "עיר החטאים" וההשפעה ההרסנית שלה על האדם וגורלו.

אבל האם העיר האמריקאית הידועה שזכתה לכל כך הרבה תהילה מ"הלכלוך" שדבק בשמה באמת כה מסוכנת? במסגרת שלושת הפרקים הבאים של התוכנית "אבודים" (הראשון מביניהם יעלה ביום ראשון הקרוב ברשת 13), תתעמת צופית גרנט עם סיפור שמוכיח שהצד האפל של העיר הנוצצת כנראה אכן קיים.

לפני שבע שנים נעלם דדי בורדה, ישראלי שעבר לארצות הברית כשחלם לחיות "כמו אמריקאי". מה שהתחיל כחיי שוטטות בעיר והתפרנסות מעבודות "אפורות" הפך במהרה לסיוט עבור דדי החולם. בפרשייה שכוללת חתונה פיקטיבית מסוכנת, המאפיה הקולומביאנית וחומרים מטרידים שהובילו את ה-FBI להכריז כי מדובר באחד המקרים "הסבוכים והמרתקים ביותר" שחקרו, יוצאת גרנט ואימו הדואגת בת ה-76 של דדי, אתי, לברר את כל התשובות מאחורי מה שנראה כבלתי אפשרי.

לפני הכול, הנה כמה נתונים יבשים על אחוזי הפשיעה בעיר המדברית בלב נוואדה: נכון לשנת 2024, היו בעיר 3,173 מקרי פשיעה אלימה (לדוגמה - רצח, אונס ושוד מזוין). לפי נתוני ה-FBI - נכון ל-2019, העיר דורגה במקום ה-33 בארה"ב בשיעור מקרי הרצח ל-100,000 איש; בשיעור מקרי האונס דורגה במקום ה-24 ואילו בשוד דורגה "רק" 43. בנתון מסכם יותר, לאס וגאס נמצאה כבטוחה יותר מ-6% מערי ארה"ב – במילים אחרות, מעטות אלו המסוכנות ממנה.

אך למה לזרוק מספרים לאוויר כשאפשר לחזור רק לכמה מפשעיה הנתעבים ביותר של העיר ב-120 שנות קיומה:

- בראשית המאה ה-20, האגדה על הרוצח הסדרתי הילידי קאהו (Queho) צמררה רבים, כששמו היה מעורב בלפחות 6 מקרי רצח בלתי מפוענחים – מאחיו למחצה ועד אשתו של כורה פחם מקומי. קאהו מעולם לא נתפס, ושנים לאחר מכן שרידיו נמצאו במערה מרוחקת.

- ביולי 1972 התפוצצה מכוניתו של ראש מחלק ה-FBI בעיר לשעבר ביל קולטהארד – והוא בתוכה – לאחר שהוטמן בה מטען חבלה גדול. למרות ש-75,000 דולר הוצעו למי שמחזיק בידו מידע על המקרה, התיק נותר פתוח עד עצם היום הזה. שמו של בני ביניון – בעלי קזינו "Horseshoe", מהגדולים והמפוארים בעולם – עלה לא פעם בקשר למקרה, שנים ספורות לאחר ששמו עלה בקשר לרצח נתעב אחר, זה של נהג המונית מרטין שומייט, שנורה בחזהו ובראשו מטווח אפס, וגופתו נזרקה בהרים המקיפים את העיר.

 

- ב-5 ביוני, 1971, נמצאה בביתו גופתו של המתאגרף המפורסם סוני ליסטון – שהיה לאלוף העולם עד שאיבד את התואר למוחמד עלי הצעיר ב-1964. למרות שהניתוח שלאחר המוות קבע כי ליסטון מת ממנת יתר לא מכוונת, רבים טענו כי מדובר ב"עבודה" של המאפיה המקומית. ב-2013, טען אחד מבניו של ראשי המאפיה באותה התקופה כי ליסטון סומם למוות על ידי אביו. גיבור תרבות אחר, הראפר האגדי טופאק שאקור, מצא את מותו בעיר בגיל 25 בלבד, כשמכונית חולפת ירתה בו 4 פעמים בספטמבר 1996, במקרה לא מפוענח שמסעיר את אמריקה עד עצם היום הזה.

- ביום בהיר אחד ב-1998, כריסטין סמית' החביבה בת ה-65 נעלמה. שלוש שנים מאוחר יותר, נמצאה גופתה המקופלת בפח אשפה ביחידת אחסון בבעלות בתה, ברוקי לי ווסט. ווסט הודתה בפשע, כשטענה שרצחה את אימה במטרה את כספי הביטוח הלאומי שלה. למרות שנמצאה אשמה רק ברצח אחד (וניסתה להימלט מהכלא ב-2012), שורת רציחות לא מפוענחות באותה התקופה נוטות להיות משויכות לווסט, שנחשבת בעיני רבים לרוצחת סדרתית בפוטנציה.

עם זאת, הדרך לגיהינום אכן רצופה כוונות טובות. העיר לאס וגאס החלה בכלל את דרכה ב-1905 כעיירה מורמונית בלב שטח ילידי, וכך נותרה עד ל-1931. באותה השנה, מדינת נוואדה הודיעה על לגליזציה של הימורים בקזינו והפחיתה את משך השהות במדינה לצורך התחלת הליכי גירושין. שתי החלטות מינוריות אלו פרצו את הסכר לתדמית "עיר החטאים", כשהעיר – בניצוחם של המאפיונרים היהודים המפורסמים באגסי סיגל ומאיר לנסקי - התרבתה בבתי הקזינו ואופיינה בהימורים, שתייה וצריכת שירותי מין ללא הפסקה.

ואולי לא מעט מהתדמית ההרסנית של וגאס נרכשה לה לא מהמציאות, אלא – כמו תמיד – מהמדיה הפופולרית. מה שהחל בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה כייצוג קליל, כיפי ונלהב מהאפשרויות הבלתי נגמרות שיש ללאס וגאס להציע – כדוגמת הסרטים "ויוה לאס וגאס" של אלביס פרסלי (שיר הנושא עדיין רודף את העיר עד עצם היום הזה) ו"האחד עשר של דני אושן", המקור ל"אושן 11" (בכיכובם של פרנק סינטרה, דין מרטין וסמי דיוויס ג'וניור, ששמם נקשר לא פעם לבידור שיש לעיר להציע) – המשיך לכיוונים "מסוכנים" יותר עם סרטי דרמה ואקשן שהבליטו את הצדדים הנפשעים של לאס וגאס, כדוגמת "הסנדק" ו"יהלומים לנצח" מסדרת ג'יימס בונד.

1995 היוותה את שנת המפנה הקולנועית ביחס ללאס וגאס, כשלא פחות משלושה סרטים מונומנטליים (חלקם מצליחים יותר וחלקם פחות) לקחו חלק וצולמו בעיר: "קזינו", אפוס הפשע של מרטין סקורסזה, אודות מעלליו של מפקח הימורים יהודי (רוברט דה נירו) בקזינו עמוס; "נערות שעשועים" המושמץ והגרפי של פול ורהובן ("רובוקופ") על צעירה (אליזבת' ברקלי) הנשאבת לעולם החשפנות של לאס וגאס; ו"לעזוב את לאס וגאס", שעוקב אחר תסריטאי אובדני ואלכוהוליסט (ניקולס קייג', בתפקיד שזיכה אותו בפרס האוסקר היחידי שלו) המגיע לעיר בכדי "לשתות את עצמו למוות" ופוגש בזונה בודדה (אליזבת' שו), כשחייה נקשרים בשלו.

פתאום, הפכה העיר הנוצצת ומלאת התענוגות, שבה גם סכנה מועטת, לגן עדן על הנייר וגיהינום במציאות – שמושכת אליה את כל אלו שהחיים אכזבו אותם, רק כדי לדרדר אותם ליגון שאולה.

סדרת הלהיט "CSI: לאס וגאס" וסדרות סרטי "אושן 11" ו"בדרך לחתונה עוצרים ב..." (“The Hangover”) אמנם החזירו את הקלילות והאקשן חזרה לעיר המתויירת, אך נדמה ששמה נותר מוכתם לעד בהנאה גדולה תוך לקיחת סיכון רב.

למרות הכול, מטרופולין לאס וגאס הוא אחד מהמטרופולינים הגדולים ביותר בארה"ב, כשהגדילה את אוכלוסייתה לכמעט 3 מיליון ב-2024, לעומת 741,459 ב-1990. ב-2014, שבר האזור שיא עולמי כשלא פחות מ-41 מיליון אנשים ביקרו בו במהלך השנה והרוויחו לעיר סכום מצטבר של כמיליארד דולר.

"לאס וגאס היא סיפור גן-עדן – ואיך אנחנו מאבדים הכול דרך חמדנות וגאווה", אמר לימים סקורסזה על תהליך יצירת "קזינו" – ואולי זה סוד קסמה: קשה להתכחש לקסם של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל קשה להתעשת כשמבינים שהן דווקא מוגבלות יותר משחשבנו.